בית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמוּת

מנהל: אלבּוּס דמבלדוֹר

(מסדר מרלין, מחלקה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוואמפּ עליון, חבר איגור הקוסמים הבינלאומי)

מר פוטר היקר,

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר

הוֹגוורטס לכישוף ולקוסמוּת.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלח ינשוּפך

לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב,

מיּנרווה מקגוֹנגל, סגנית המנהל

השׁאלות התפוצצו בתוך ראשו של הארי כמו זיקוקין די־נור, והוא לא היה יכול להחליט איזו מהן לשאול ראשונה.
אחרי כמה דקות הארי שם לב שהפה שלו פעור והזדרז לסגור אותו. "איפה אני הייתי?" אמר האגריד - אבל בדיוק

באותו רגע הדוד ורנון, שהיה עדיין חיוור כמו שד אבל נראה כעוס מאוד, זז לתוך אור האש. "הוא לא הולך," הוא אמר. האגריד כחכח בגרונו. "אני עכשיו רוצה לראות איך אתה, מוּגל שכמותך, הולך לעצור אותו," אמר. ”איך מה?" שאל הארי, מתעניין. "מוּגל." אמר האגריד, "ככה זה אנחנו קוראים לאלה שהם חסרי־קסם. ולחוסר-המזל שלך אתה גדלת במשפחת מוּגלגים שהם הכי מוגלגים שאני ראיתי בכל החיים שלי."

׳׳נשבענו כשלקחנו אותו, שנשים קץ לשטויות האלו," אמר הדוד ורנון, ”נשבענו שנוציא את זה ממנו בכוח!

נו, באמת - קוסם!".

”ידעתם?" אמר הארי, ”ידעתם שאני – קוסם?"

"אם ידענו!" צווחה הדודה פטוּניה לפתע, "ידענו! כמובן שידענו! אלא איך, עם אחות כמו שהייתה לי? הרי היא קיבלה מכתב בדיוק כמו זה, ונעלמה לה ל - לבית־הספר

הזה - והייתה חוזרת הביתה בחגים עם כיסים מלאים ראשני צפרדעים והופכת את הספלים לעכברושים. רק אני ידעתי לזהות מה היא הייתה באמת - מופרעת! אבל אמא

ואבא שלי - הו לא, כל הזמן - לילי פה ולילי שם. הם ממש התגאו שיש להם מכשפה במשפחה !"

היא הפסיקה כדי לנשום נשימה עמוקה, ואז המשיכה בהתלהמות. נראה היה כאילו התאפקה שנים רבות מלהגיד בדיוק את כל זה. ”ואז היא פגשה את הפוטר הזה בבית-הספר, והם סיימו והתחתנו ואתה נולדת, וכמובן

ידעתי שתצא בדיוק אותו הדבר - מוזר בדיוק כמוהם ולא פחות - לא נורמלי. ואז, מה תגידו, היא הלכה והתפוצצה לה ואנחנו נשארנו איתך!"

הארי החוויר מאוד במהלך הסיפור הזה. ברגע שחזר אליו הקול הוא אמר, ”התפוצצה? אמרתם לי שהם מתו בתאונת דרכים!"

"תאונת דרכים!" שאג האגריד, מזנק ממקומו. הוא כעס כל-כך עד שכל הדרסלים ברחו חזרה לפינת החדר. ”מה זה פתאום שתאונת דרכים היא תצליח להרוג את לילי ואת ג'יימס פוטר? זה סקנדל! זאת שערוריה! הארי פוטר הוא עצמו לא יודע את הסיפור, כשכל ילד בעולם שלנו הוא מכיר את השם שלו!". "אבל למה? מה קרה?" שאל הארי, משתוקק לדעת. הכעס נמוג מפניו של האגריד. לפתע הוא נראה מודאג. "לזה אני לא ציפיתי," אמר בקול שקט, מלא דאגה. "לא היה לי אני מושג, כשדמבלדוֹר כבודו הוא אמר לי שאולי זה יהיה קשה להשיג אותך, שאת כל הדבר הזה אתה לא יודע. אח, הארי, אני לא יודע אם אני זה הבנאדם הנכון לספר לך - אבל מישהו הוא חייב. אתה לא יכול ללכת שמה להוֹגווֹרטס מבלי שאתה תדע."

הוא הפנה מבט מלא בוז לכיוון הדרסלים."טוב, זה עדיף שאתה תדע את מה שאני יודע על זה - אם כי שאני מודע לכך שלא הכול אני יודע. זאתי תעלומה גדולה, חלק ממה

שקרה...". הוא התיישב, הביט לתוך האח כמה שניות ואז אמר: "זה מתחיל, אני מניח ככה, ב- באיש אחד שהשם שלו - אבל זה לגמרי מדהים שאתה לא יודע מה השם שלו, כולם בעולם הזה שלנו הם יודעים –" "מי?""אנ'לא אוהב להגיד מה השם שלו אם אני יש לי ברירה. אף אחד הוא לא אוהב להגיד את השם שלו.". "למה לא?" "בשם השדים שבשמים! הארי, זה האנשים הם עוד מפחדים. זה לגמרי קשה. אחה מבין, פעם היה קוסם אחד שפשוט... הוא התקלקל. התקלקל באופן הכי רע שזה אפשר. יותר גרוע מזה. עוד יותר גרוע מגרוע מזה. והשם שלו זה היה..." 

האגריד פתח את פיו, אבל המילים לא יצאו. ”אולי אתה רוצה לכתוב אותו?" הציע הארי. "לא - אני לא יודע עם איזה אותיות זה. טוב. נו - ווֹלדמוֹרט."

צמרמורת עברה בהאגריד. ”ואתה אל תבקש ממני עוד פעם לחזור על זה. בכל פנים - הקוסם הזה, לפני בערך אולי עשרים שנה. הוא התחיל לנסות לאסוף לו תומכים, והוא גם הצליח - חלק הם פחדו ממנו, חלק הם פשוט רצו קצת מן הכוח שלו. כי הוא היה לו הרבה מאוד כוח, מאוד הרבה. ימים לא טובים, הארי. אתה לא יכולת לדעת במי לתת אמון. אתה לא העזת להתיידד עם קוסמים זרים או עם מכשפות שאתה לא מכיר אותם... דברים נוראים קרו שמה. הוא השתלט, לאט־לאט. ברור, היו כאלה שהם התנגדו לו - והוא הרג אותם. בדרכים איומות.